פסק-דין בתיק ת"א 27288-04-10

1.                  התובעת ילידת 1974, נפגעה בתאונת דרכים בתאריך 18.6.2007 עת רכבה על אופנוע בדרכה לעבודה כמדריכת כושר במלון ספורט, בשל תנאי הדרך (כביש משובש בו בוצעו עבודות) החליקה עם האופנוע ונגרמו לה חבלות בברך ובקרסול רגל ימין (להלן: התאונה).

2.         אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בתאונה שהתרחשה בדרכה של התובעת למקום עבודתה ונחשבת תאונת עבודה בהתאם לסעיף 79 ו-80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן : חוק המל"ל).

לטענת התובעת היא נאלצה לנסוע לעבודתה דרך כביש כורכר נוכח עבודות שבוצעו בכביש וכתוצאה מכך החליקה, נפלה מהאופנוע וזה נפל על ברכה, לאירוע התאונה לא היו עדים והצדדים חלוקים בשאלה באשר לנסיבות התאונה והאם מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד על כל המשתמע מכך, מחלוקת נוספת היא נזקי התובעת הנטענים. 

3.         טענת ב"כ הנתבעת לפיה, עדותה היחידה של התובעת באשר לקרות התאונה, לא נתמכה בראיות חיצוניות הגם שהיה בידה לעשות כן, מובילה למסקנה כי לא הוכיחה את נסיבות פגיעתה כתאונת דרכים - אין בידי לקבל. ראשית, טענה זו באה לראשונה רק בסיכומי הנתבעת, אומנם בכתב ההגנה הוכחשו נסיבות התאונה, אולם מדובר בהכחשה כללית שאין בה ממש, ואשר נזנחה בהמשך ההליך, כשעיקר התייחסות הנתבעת לנסיבות התאונה כוונו בעיקר לעובדה כי מדובר בתאונת עבודה. שנית, לא ניתנה הזדמנות לתובעת להתמודד עם אותן שאלות אותן מצאה הנתבעת לפרט לראשונה בסיכומיה (ראה עמ' 1-2 סעיפים 3-9 לסכומי הנתבעת). התובעת נחקרה ארוכות ע"י ב"כ הנתבעת. כך למשל בראשית חקירתו הנגדית שאל "את נסעת לטענתך על טוסטוס ונסעת בשביל, מה קרה? איך קרתה התאונה?"  התובעת השיבה לשאלה באופן ברור כשהיא למעשה חוזרת על גרסתה. ב"כ התובעת הסתפק בשאלה האם הטוסטוס ניזוק והאם הוגשו קבלות בעניין (ראה פרוטוקול עמ' 11 שו' 9-21), משלב זה המשיך בשאלות הנוגעות בעיקר לנזקי התובעת ולא טרח לשאול את השאלות אותן הוא מעלה כאמור (למעט נזק לטוסטוס). למעשה, למעט שתי שאלות בחקירתה הנגדית של התובעת, נראה כי עניין זה לא מוצא, ב"כ הנתבעת מצא להמשיך בחקירה ארוכה ונוקבת בשאלת נזקיה של התובעת, ולו נשאלה זו בקשר עם התרחשות התאונה, אפשר שהייתה מסבירה ואפשר שלא הייתה מצליחה להסביר. אולם, לא ניתן לקבל מצב בו בעל דין "שומר לעצמו" טענה מהותית כל כך, ושאלות שהיו יכולות להישאל בחקירה נגדית, ועתה בסיכומיו מעלה אותן כאילו ובידי בית המשפט תשובות לשאלות, היכן מצפה ב"כ הנתבעת שתתקבל התשובה הטובה? שלישית, אין לומר כי התובעת לא תמכה תביעתה בראיות חיצוניות מעבר לעדותה, שכן  צרפה היא לכתב תביעתה אישור ממשטרת ישראל לפיו דיווחה על תאונה ברכב ביום 21.6.2007 כשזה כולל את פרטי הרכב, מקום התאונה, תאריך ושעת התרחשותה (15:00). עוד צרפה תעודה רפואית מיום 18.6.2007 (שעת קבלתה במיון 15:59) ובה מצוין תאונת דרכים וחבלה, התעודה מתעדת טענות התובעת לפיהן החליקה מהקטנוע בכיכר, כאבים בברך והטיפול אותו קיבלה. עוד צרפה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שהונפקה על ידי קופת חולים "מכבי" ביום 02.07.2007 לפיה נבדקה על ידי רופא כללי המציין "נבדקה במיון ב"ח יוספטל -אילת ב- 18.6.2007 לאחר שנפלה מטוסטוס ונחבלה בברך ימין וקרסול ימין.." רבעית, עדות התובעת אשר מסרה  אותה גרסה לכל אורך ההליך, הייתה עקבית הגיונית, לא נסתרה, ונתמכה במסמכים בהתאם.

סיכומם של דברים עד כה, נקבע כי המדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקיה כתוצאה מהתאונה, עוד נקבע בהעדר מחלוקת, כי מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה.

לאור האמור, הדיון יתמקד בשאלת גובה הנזק.   

4.         נכות רפואית - בהסכמת הצדדים מונה מטעם בית המשפט אורטופד מומחה - פרופסור תום הלל שערך חוות דעתו ביום 25.10.2010 (להלן: המומחה). לאחר סיכום קצר של תולדות אבחון החבלה הבדיקות שנערכו לתובעת משך התקופה שחלפה כולל ניתוח ארטרוסקופי אותו עברה כשנתיים וחצי לאחר התאונה, העריך כי בעת התאונה נגרם לה קרע מורכב במניסקוס המדיאלי, הקרע לא אובחן עד לבדיקתה על ידי ד"ר גודווין, קרוב לשנתיים לאחר התאונה. מסקנותיו הן כי בברך נמצאה הגדלה קלה בטווח "החופש" בבדיקת היציבות הצדדית - פנימית ובביצוע מבחן המגירה (יציבות קדמית - אחורית), כמו כן נמצאו סימנים לכאבים פטלו- פמורליים ודלדול שרירים קל בשרירי הירך. המומחה העריך את נכותה הצמיתה של התובעת עקב הפגיעה בברך בעת התאונה בשיעור של 10% (על פי סעיף 35 (1)ב של תקנות המל"ל).   

המומחה נחקר על חוות דעתו, ובהעדר מחלוקת והתנגדות מצד הצדדים עם קביעת המומחה תעמוד חוות דעת המומחה על כנה, קרי, נכותה הרפואית הקבועה של התובעת היא 10%.

5.                   נכות תפקודית - באשר לנכות התפקודית הרחיבה התובעת בסיכומיה וטענה כי אלה לכל הפחות צריך וייקבעו בהתאמה לנכות הרפואית אותה קבע המומחה, אם לא תקבע נכותה התפקודית בדרגה גבוהה יותר. טענה כי בשל הפגיעה בתאונה, היא סובלת מכאבים "חוזרים ועולים" לא יכלה לעמוד בעומס והמאמץ הפיזי הנדרש בתפקידה כמדריכת כושר, ובשל כך פוטרה מעבודתה ביום 11.9.2007. עוד טענה, כי  מאז פיטוריה נאלצה לעבוד בעבודות שונות שלא בהתאם לכישוריה כמדריכת כושר ובתקופות בהן לא מצאה עבודה מתאימה נדרשה לקבלת דמי אבטלה, כך או אחרת הוסיפה וטענה כי שכרה בכל התקופות בהן עבדה לאחר התאונה, היה נמוך יותר ממה שהשתכרה טרם התאונה, ונוכח הכאבים בברכה היא מתקשה גם בפעולות שהן חלק משגרת חייה. 

מאידך טענה הנתבעת לקיומו של פער ממש בין מגבלותיה של התובעת מבחינה רפואית לבין יכולתה לתפקד ולעבוד, עד כדי שלא נותרה לתובעת נכות תפקודית וככל שזו תקבע היא אינה מגעת כדי נכותה הרפואית ויש להעמידה על אחוז נמוך ביותר. הנתבעת סומכת טענה על מספר אדנים. הראשון, על העובדה ולפיה הנתבעת שבה לעבודתה כמדריכת כושר ביום 24.6.2007 שישה ימים בלבד לאחר התאונה. לא זאת בלבד, אלא שהמשיכה והתמידה בעבודה זו ללא פגיעה בשכרה כשהיא אף מוסיפה מספר ימי עבודה, וזאת למשך למעלה מחודשיים נוספים ועד לפיטוריה ביום 11.9.2007 בשל בעיות משמעת. הדברים נכונים גם ביחס לפיטוריה בפעם השנייה בשנת 2010, ושוב ברשת ישרוטל, שם עבדה משך כשנה ופוטרה על פי העדויות עקב התנהגות לא נאותה ואיחורים רבים. בכל מקרה נטען, כי פיטוריה לא היו משום מגבלה גופנית, שכן עבודתה כמדריכת כושר במועדון בריאות של מלון כזה או אחר אינו דרישה לעשות כושר כל שעות עבודתה אלה, מתמצא יותר בהסבר למתעמלי המועדון והאורחים על המכשירים ואופן השימוש בהם וכיוצ"ב , עבודה שניתן לעשותה חרף נכותה. מוסיפה הנתבעת כי כך או אחרת התובעת לא הוכיחה כי פיטוריה נבעו בשל מגבלה פיזית. השני, התובעת לא מצאה לנכון להמציא מסמך לפיו נלמד כי הפגיעה הגבילה או מגבילה  את תפקודה, לא פנתה בשום שלב לרופא תעסוקתי לבחון מגבלותיה עקב הפגיעה לעבוד בתפקיד זה אצל אותו מעביד. התובעת נטען עוד, נחקרה באשר לתפקודה ומחקירתה עלה כי לאחר התאונה חזרה לעבודתה לאחר מכן עבדה בעבודות אותן היא מבצעת בישיבה. השלישי, התובעת עבדה תקופות לא קצרות כפקידה, רכשה ניסיון ומשכורתה הייתה אף גבוהה יותר ממשכורתה ערב התאונה ולאחריה.

אין חולק כי למעט 6 ימי מחלה בהם נעדרה התובעת מעבודתה, היא שבה סמוך לאחר מכן לעבודתה כמדריכת כושר, אין חולק כי לא הפחיתה בימים ובשעות עבודתה, משכורתה גם היא לא פחתה וזאת עד להפסקת עבודתה ביום 11.9.2007 אצל רשת ישרוטל.

טענות התובעת כי לאחר התאונה (וגם כיום) היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בקריטריונים הנדרשים  ממדריך כושר שכן  עבודה כזו כרוכה בעומס ומאמץ פיזי רב, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי היא שבה לעבודתה כמדריכת כושר 6 ימים בלבד לאחר התאונה, ועבדה באותם תנאים לפני התאונה ללא שינוי בשעות וימי ושכר העבודה - למעלה מחודשיים ימים. יותר מכך, טענתה (סעיפים 22 -23 לתצהירה) לפיה פוטרה ביום 11.9.2007 מעבודתה כמדריכת כושר בשל אי יכולתה לעבוד בעבודה הכרוכה במאמץ פיזי קשה "לאחר חופשת המחלה (6 ימים ש.ש.) חזרתי לעבוד עד ליום 11.9.2007 ופוטרתי עקב כך שלא יכולתי להמשיך לעבוד בעבודה הכרוכה במאמץ פיזי כה קשה" גם היא קשה שתתקבל, נוכח העובדה כי כבר ביום 26.07.2007) 3 ימים בלבד לאחר חזרתה לעבודה לאחר התאונה, התקיימה שיחה בינה לבין האחראים עליה במקום עבודתה ובו ביום הוחלט על הפסקת עבודתה העתידית: "בהמשך לשיחתך עם גיא נדלר, מנהל מחלקת ספא, ועמי אשר התקיימה ב - 26.7.2007 הרני להודיעך על סיום עבודתך במלון ספורט בתאריך 11.9.07.."  (ראה מכתב על סיום עבודה צורף כ ת/33 לתצהירה). משמעות הדבר, כי התובעת לא פוטרה ביום 11.9.2007, אלא כבר ביום 27.6.2007 (3 ימים לאחר חזרתה לעבודה) וטרם שממש החלה עבודתה השוטפת לאחר חופשת המחלה הקצרה, הודע לה על מועד הפסקת עבודתה שיחול ביום 11.9.2007. בהינתן האמור, לא יכול שתתקבל הטענה כי עקב פגיעתה לא עמדה בנדרש ממנה כמדריכת כושר ולפיכך פוטרה, שהרי עת הודע לה על הפסקת עבודתה, עבדה רק 3 ימים וניתן לומר כי למעשה לא נבחנה כשירותה להמשיך בעבודה זו. הגיון הדברים מלמד כי ההודעה על סיום עבודתה כבר ביום 26.7.2007 היא פועל יוצא של נסיבות אחרות ולא בשל אי כושרה לעמוד בתנאי עבודתה עקב הפגיעה.

זאת ועוד, התובעת כפי שלמדנו, חזרה לעבודתה כמדריכת כושר סמוך לאחר התאונה והמשיכה בעבודתה זו למעלה מחודשיים ימים ללא הפחתה בימי העבודה, שעות העבודה ושכר העבודה, המלמדים חד משמעית - כי המשיכה עבודתה ללא שינוי וכפי טרם פגיעתה בתאונה, והשאלה המתבקשת - היכן מתבטא אותו הקושי הפיזי הרב הנטען על ידה, ככל שהיה כזה, בו לא עמדה ושהביא לפיטוריה?

נוכח הדברים האמורים, עדותה של הגב' דורה ורד (ע.ה מס' 1) אשר שימשה מנהלת ישירה של התובעת במלון ישרוטל ספורט קלאב "המנהל שלי לשעבר פיטר את שרי על בעיות משמעת. אני מדברת על הפיטורים הראשונים." (פרו' עמ' 17 שו' 10-11) ואשר לא נסתרה בחקירתה הנגדית, נמצאה עדיפה בעיני על עדות התובעת, אשר לא זאת בלבד שלא הוכיחה טענתה כי פוטרה עקב אי כושרה לאחר התאונה, אלא שבטענותיה ביחס לכושרה הפיזי ופיטוריה כתוצאה מכך נמצאו סתירות פנימיות וחיצוניות, לא התיישבו עם הראיות בתיק והם חסרות הגיון פנימי. 

יחד עם האמור, והגם שהמומחה לא נחקר על ידי מי מב"כ הצדדים בקשר עם מגבלותיה התפקודיות של התובעת כמדריכת כושר, העיד הוא, כי הנזק שנגרם לתובעת והגם לאחר שנותחה בברכה, מאופיין בכאבים "באים והולכים". האמור, לצד הנכות הרפואית כפי שנמצאה, עדות התובעת על החמרת הכאבים בשעת מאמץ או אי יכולתה למאמץ נוכח כאבים בברכה, עדות שלא נסתרה, מובילים למסקנה כי נכותה התפקודית נכון ותעמוד בהתאם לזו הרפואית. המדובר במי שבהכשרתה היא מדריכת כושר, ומעסה רפואית - שני מקצועות המחייבים עמידה ממושכת ואף יותר מכך. פגיעה בברך המלווה בכאבים הגם שאלה באים והולכים - יש בה להשפיע במידה כזו או אחרת על תפקודו של מי שעיסוקו כאמור.

אכן, כבר נקבע כי נכויות בשיעור נמוך של 5% ואף 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, ובענייננו התובעת המשיכה בעבודתה כמדריכת כושר משך חודשיים נוספים ויכול שהייתה יכולה להמשיך תקופה נוספת או עד היום אילו לא פוטרה, אולם אין בכך כדי לקבוע חד משמעית כי יכולה הייתה לעבוד ימים ושעות כפי שעבדה טרם שנפגעה, כשהיא נדרשת למאמץ וכושר פיזי גם בשעת בואם של הכאבים הפוקדים אותה לעיתים.

העובדה כי התובעת עבדה בהמשך כמעסה משך למעלה משנה, אף היא אינה יכולה לשלול את האמור, אולי יש בה ללמד דווקא, כי ניסתה ועשתה מאמץ לחזור ולעסוק בתחום הקרוב לזה שעסקה בו קודם ואליו הוכשרה. במקרה בו מדובר במי שעיסוקה היה מדריכת כושר ופגיעתה היא בברך הכוללת כאבים באים והולכים, ובמי שפנתה והחלה לעבוד בעבודות פקידותיות - הקביעה כי הנכות הרפואית באה להצביע על מידת הפגיעה שיש בנכות הרפואית ועל מידת ההגבלה שנגרמה לתובעת - היא המתאימה לענייננו, ובהינתן האמור, יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור נכותה הרפואית - קרי, 10%.

6.         בסיס השכר - לפי תלושי השכר שהוגשו על-ידי התובעת עובר לתאונה שכרה הממוצע נטו (3 חודשים אחרונים) עמד על כ 4,700 ש"ח בממוצע.

7.          הפסד השתכרות לתקופה אי כושר - התובעת לא נתנה דעתה לרכיב זה, הנתבעת לעומת זאת עשתה כן. בהילקח העובדה כי התובעת שבה לעבודתה כמדריכת כושר לאחר 6 ימי מחלה, והשתכרה כפי שכרה טרם שנפגעה בתאונה, ובהפחתה של תשלום חלקי אשר שולם לה בגין התאונה כמפורט בתלוש חודש יולי 2007 - נקבע כי הפסדי התובעת לתקופת אי כושר מסתכם בסך של 1,040 ש"ח.